Material Detail

המאמר מציג דיון השוואתי בין שני שירים הקושרים בין שירה למקום: "מכורה שלי" (1951) מאת לאה גולדברג ו"פגישה לאין קץ" (1938) מאת נתן אלתרמן. בשני השירים הדוברים הם זמרים-נגנים נודדים הרואים עצמם כיחידים-נבחרים המקדישים את חייהם לשירה, בשניהם יש פנייה לנמענת הקשורה בשירה ומעוצבת בהקשר טריטוריאלי, ובשניהם בולט מוטיב העוני. על רקע הדמיון בולטים ההבדלים: הדובר של אלתרמן זר בעולם שבו הוא נודד, זו של גולדברג נמצאת במולדתה; הנימה שלו – נלהבת, נימתה – אלגית ואירונית; אצלו תשוקה לוהטת שאינה באה לידי מימוש, אצלה – ארוס מודחק המוצא לפתע את הגשמתו ועוד.

טענת המאמר היא שהדמיון בין השירים מלמד על דיאלוג ביקורתי שמנהלת לאה גולדברג עם שירו של אלתרמן, ובו היא מבטאת את הרהוריה על שירתו ואת העדפותיה הפואטיות. מתוך התעמתות מרומזת עם הפואטיקה של 'כוכבים בחוץ', ואולי עם זו של אסכולת שלונסקי-אלתרמן בכלל, מציגה לאה גולדברג את הפואטיקה שלה, מלמדת עליה סנגוריה ותובעת את זכות הקיום שלה.